שלטי הגיבורים על שבועות י״ח

« שלטי הגיבורים על שבועות י״ז ע״ב שלטי הגיבורים על שבועות י״ט ע״ב »

1 וְאִי בְּעַם הָאָרֶץ – אִידֵּי וְאִידֵּי ״אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד״ הוּא!

2 וְאֶלָּא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ? וּבְמַאן? אִילֵּימָא בְּתַלְמִיד חָכָם – וְלָא חֲדָא לָא מִיחַיַּיב; אַכְּנִיסָה – אָנוּס, אַפְּרִישָׁה – מֵזִיד! אִי בְּעַם הָאָרֶץ – חֲדָא הוּא דְּמִיחַיַּיב, אַפְּרִישָׁה!

3 הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וּבְתַלְמִיד חָכָם, וְתַלְמִיד חָכָם לְזוֹ וְאֵין תַּלְמִיד חָכָם לָזוֹ.

4 אָמַר רָבָא: וְתַרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי; כְּנִיסָה תְּנֵינָא, פְּרִישָׁה תְּנֵינָא. פְּרִישָׁה תְּנֵינָא – דְּקָתָנֵי: הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב.

5 כְּנִיסָה תְּנֵינָא: נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ – טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. מַאי, לָאו בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – וְאַכְּנִיסָה?

6 אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ – וְאַפְּרִישָׁה; וְכִי תֵּימָא: פְּרִישָׁה לְמָה לִי, הָא תְּנָא לֵיהּ; הָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן: נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ – טְמֵאִים בְּסָפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן; וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ, תְּנָא נָמֵי נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ.

7 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַדָּא: מִי מָצֵית לְאוֹקֹמַהּ לְהַהִיא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וְאַפְּרִישָׁה?! וְהָא ״נִמְצָא״ קָתָנֵי, וְ״נִמְצָא״ לְבָתַר הָכִי מַשְׁמַע; וְאִי אַפְּרִישָׁה, מֵעִיקָּרָא כִּי פָּרֵישׁ לֵיהּ – מֵעִיקָּרָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה!

8 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: צָיֵית מַאי דְּקָאָמַר רַבָּךְ. הֵיכִי אֵצֵית? דְּתַנְיָא עֲלַהּ: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ, וְאִם אִיתָא – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הִיא!

9 אֲמַר לֵיהּ: אִי תָּנֵיתָא – חַסַּר וּתְנִי הָכִי: זוֹ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה כּוּ׳.

10 אָמַר מָר: פֵּירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: נוֹעֵץ עֶשֶׂר צִפׇּרְנָיו בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּמוּת, וְטוּבֵיהּ.

11 אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת – פָּטוּר. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב, הָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר? מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. אִי אָנוּס הוּא, כִּי פֵּירַשׁ מִיָּד נָמֵי נִיפְּטַר – אָנוּס הוּא!

12 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת חַיָּיב; וְהָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר – מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. וְהָא דְּאָמְרַתְּ: כִּי פָרֵישׁ מִיָּד אַמַּאי חַיָּיב? שֶׁהָיָה לוֹ לִפְרוֹשׁ בַּהֲנָאָה מוּעֶטֶת, וּפֵירַשׁ בַּהֲנָאָה מְרוּבָּה.

13 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי: אִם כֵּן מָצִינוּ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה בְּנִדָּה,

14 וַאֲנַן בַּמִּקְדָּשׁ תְּנַן! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא דָּמֵי; אֲרוּכָּה דְּהָכָא – קְצָרָה דְּהָתָם, וַאֲרוּכָּה דְּהָתָם – קְצָרָה דְּהָכָא.

15 מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: מִי אָמַר אַבָּיֵי אָנוּס הוּא – אַלְמָא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ קָאָמְרִינַן?! וְהָא אַבַּיֵּי דְּאָמַר חַיָּיב שְׁתַּיִם – אַלְמָא בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ עָסְקִינַן!

16 כִּי אִיתְּמַר דְּאַבָּיֵי – בְּעָלְמָא אִיתְּמַר.

17 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא: אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה, מִנַּיִן מִן הַתּוֹרָה? שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ: אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה?! ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״!

18 אֶלָּא אַזְהָרָה לִמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, דְּלָא נִיפְרוֹשׁ מִיָּד – מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תְּהֵא עָלָיו.

19 אַשְׁכְּחַן עֲשֵׂה, לֹא תַעֲשֶׂה מְנָלַן? אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר קְרָא: ״לֹא תִקְרַב״; ״לֹא תִקְרַב״ נָמֵי לָא תִּפְרוֹשׁ הוּא, דִּכְתִיב: ״הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ״.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם״ – אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מִיכָּן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן. וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה: עוֹנָה.

21 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, אֲפִילּוּ הוֹיִין לוֹ בָּנִים כִּבְנֵי אַהֲרֹן – מֵתִים; דִּכְתִיב: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַחֲרֵי מוֹת״.

22 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הוֹיִין לוֹ בָּנִים רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל... וּלְהוֹרוֹת״.

23 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים; דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחוֹל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בָּנִים רְאוּיִן לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל... וּלְהוֹרוֹת״.

24 אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״.

25 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ כּוּ׳. מַאי בֵּינַיְיהוּ?

26 אָמַר חִזְקִיָּה: שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי; וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע, דְּכֵיוָן דְּיָדַע דְּאִיטַּמָּא דְּאִיטַּמִּי בָּעוֹלָם, לָא צְרִיךְ אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

27 וְכֵן אָמַר עוּלָּא: שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דְּעוּלָּא רָמֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמְשַׁנֵּי – מִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי?!

28 ורְמִינְהִי, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה נַפְשָׁךְ? חֵלֶב אָכַל – חַיָּיב; נוֹתָר אָכַל – חַיָּיב; שַׁבָּת חִילֵּל – חַיָּיב; יוֹם הַכִּפּוּרִים חִילֵּל – חַיָּיב; אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל – חַיָּיב; אֲחוֹתוֹ בָּעַל – חַיָּיב!

29 אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ״ – עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה חָטָא.

30 וּמְשַׁנֵּי: הָתָם, ״אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא״ אָמַר רַחֲמָנָא – חֵטְא כׇּל שֶׁהוּא. הָכָא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״בְּכׇל דָּבָר טָמֵא״; ״אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

31 וְרַבִּי עֲקִיבָא – אַיְּידֵי

פירוש שלטי הגיבורים על שבועות י״ח

1 כתב מיימו' אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא נקיטת חפץ שאין הנשבעין שבועת היסת אוחזין ס"ת בידן אלא משביעין אותן בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי ב"ד וכבר נהגו הכל להיות ס"ת ביד חזן ב"ה או שאר העם גם בשבועת היסת כדי לאיים עליו וכל מי שיתחייב שביעת הדיינין בין שהיא ע"י טענת ודאי וכפירה בין שהיא מדבריהם מאיימין עליו ומי שיתחייב בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם א"צ איום ואע"פ שאין מאיימין בשבועת טענת ספק ולא בשבועת היסת צריכין הדיינים לפצור בבעלי הדינים אולי יחזרו בהם כדי שלא ישבעו כלל וכתב רש"י בדורותינו בטלו שבועות לפי שהעונש גדול ותקנו לגזור עלין ארור בעשרה דארור בו שבועה וכן כתב הרמ"ה מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא נהוג לאישתבועי בארור כדאמרי' ארור בו שבועה משום דחזו דשבועה בשם אלהים טפי ענשה מיהו אידי ואידי צריך ליה לאינקוטי ס"ת בידי' וטור ח"מ סימן א' כתב בשם הרמ"ה ז"ל ס"ת נמי צריך שיהא מזומן בב"ד כדאמרינן בתקנות עזרא שיהו ב"ד קבועים בב' וה' ואומר מ"ט משום דשכיחי בהו רבים אי בעית אימא משום טירחא לאפוקי ס"ת נראה דגרסתו אינה כגרסת הספרים שלנו ונראה דה"פ דצריך להיות ס"ת בבית דין משום דמוכח בגמרא דטעמא דב"ד קבוע בב' וה' משום דאתי לבי כנישתא ומסתמא דב"ד במקום בהכ"נ יושבין ולכך עומדין בב' וה' שאם יהיה שום אדם שיצטרך שבועה לא היו צריכין להוציאו חוץ לארון הקדש בעדו אלא בעודו על התיבה משביעין אותו והיינו דקאמר משום טירחא לאפוקי ס"ת כתב מיימ' הורו רבותינו כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפי' היסת יש לו להחרים חרם סתם קודם שישבע על מי שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כגון להשביע אותו בחנם ויענה אחריו אמן: הטוען על חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו על כל טענה וטענה אלא שבועה א' על הכל נתחייב ב' שבועות על ב' טענות קלה וחמורה משביעין אותו בחמורה ומגלגלין בה שאר הדברים כל הטוען לחבירו טענה שאפי' אם הודה לו לא יתחייב לו ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד אתה אמרת ליתן לי מנה להד"מ אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם שאף אם הודה לו אינו חייב לו כלום אתה קללת אותי אתה הוצאת עלי שם רע וזה כופר אין מחרימין על כיוצא בזה ע"כ ומסתברא שהיו מחרימין על זה שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם נשבע היסת אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם שבת ורפוי אתה ביישתני וזה אומר להד"ם אם הוא במקום שגובין קנס נשבע היסת שהרי אלו הודה היה חייב לו הבשת במה דברים אמורים שפטור במודה בקנס כגון חבלתי לפלוני אבל אם הוא מודה שחבל בו ועמד בדין ונתחייב ע"פ ב' עדים באותו ב"ד כך וכך חייב לשלם לפיכך אם טענו ב"ד חייבוך לשלם מאה דינרים על שחבלת בי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר: ומהר"ם כתב כדברי הטור שהביא המרדכי דבריו פרק החובל דהאומר לחבירו ביישתני בדברים והלה כופר דאין משביעין אותו שום שבועה אבל היו מחרימין סתם שיודו האמת ונמצא דגם פליגי בזה אם חרם והשבועה אחת היא דלמיימ' כך שוה זה כמו זה דהא במקום שאין משביעין אותו אין מחרימין ולדברי מהר"ם אף במקום שאין משביעין היסת היו מחרימין דלמא אינו שוה זה כמו זה:

2 כתב ריא"ז שבועה זו של תורה חמורה היא מאד ומשביעין אותו בהזכרת השם שנא' ואשביעך בה' אלהי השמים ואפילו באחד מן הכנויים בין שנשבע הוא עצמו או שהשביעוהו אחרים וענה אמן ואוחז ס"ת בידו בשעה שנשבע ונשבע בעמידה ואם היה תלמיד חכם נשבע אפי' יושב ואינו אוחז ס"ת אלא אפי' תפילין ואם השביעוהו בית דין ולא התפיסוהו שם חפץ של מצוה לא תורה ולא תפילין ה"ז טעות בידם ומשביעין אותו פעם שנית בין אם היה ת"ח בין אם היה עם הארץ ועם הארץ שהשביעוהו והתפיסוהו תפילין הרי זו שבועה: נשבע לו חוץ לב"ד או שקפץ ונשבע בב"ד בין שקפץ ונשבע הוא בין שקפץ והשביעו חבירו שלא ע"פ ב"ד לא נפטר בשבועה זו עד שישבע בפני ב"ד ועל פי ב"ד כמבואר בק"ה. נשבע כראוי ונפטר ואח"כ באו עדים משלם על פיהם אפי' נשבע ע"פ עד א' המחייבו שבועה ונפטר בשבועתו ואח"כ בא א' והעיד כמו הראשון הרי זה משלם על פיהם כמו שכתב מז"ה בפ' הגוזל עצים: בימי הגאונים כשראו שרבו בני אדם הנשבעים לשקר ואבדה האמונה תקנו שלא להשביע שבועה חמורה כזו מפני שענשה גדול אלא מי שנתחייב שבועה בין מד"ת בין מד"ס נושא ס"ת על כתפו ואינו נשבע אלא שליח ב"ד מקלל ואומר כך וכך קללות ידבקו בפלוני אם הוא כופר בממון חבירו ואינו מודה בו והיו מנדין אותו לפניו ותוקעין לפניו בשופר וקוראין אותה בלשון ארמית גזרתן שבועה זו משביעין אפילו לכופר בכל שאינו חייב שבועה מה"ת גם המורה כתב שבטלו הגאונים שבועה של תורה לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בי' וכן כתוב בדברי הגאונים שעושין לפניו איומים גדולים כגון להביא לפניו מטה שנושאין בה מתים ונודות נפוחים ותוקעין בשופרות ומקלללין לפניו והתינוקות וכל העומדים שם עונים אמן ובמקומנו ראינו המנהג לתפוס הנשבע ס"ת להשביע בתורה אבל לא בהזכרת השם וראינו המנהג בימי מורנו רבי':

3 ובדין מודה במקצת הטענה ישבע. התוספות פרק הגוזל קמא בשם ריב"א כתבו דכל טענות דאיכא למימר בהו חזקה אין אדם מעיז אם כופר הכל פטור משבועה דאורייתא וחייב אם מודה במקצת וכל טענות דמצי להעיז אם כופר הכל חייב שבועה דאורייתא ולזה הסכימו קצת ממפרשים ולדברי רבינו תם בין טענות דחזקה דאינו מעיז לכפור הכל בין טענות שיכול להעיז לעולם כי יכפר בכולהו פטור מן השבועה דגזרת הכתוב הוא דלא מחייב בשבועה בכפירות הכל ולדברי רש"י כל טענות דחזקה שזה לא יעיז לכפור הכל פטור מפני שקבל ממנו טובה כגון טענות הבאים על מלוה ולוה שזה כופר הכל פטור דודאי אין אדם מעיז בפני זה שעשה לו טובה לכפור הכל אבל טענה דבין מפקיד ונפקד דאין כאן שום טובה כי בסיבת שום טובה שקבל הנפקד מן המפקיד לא ימנע מלכפור לו הכל אז רמיא שבועה על הנפקד היכא שכופר הכל דליכא שום טעמא למפטריה משבועה כמו דאיכא בין לוה ומלוה וכן כתב הר"ן פרק הגוזל בתרא גבי מכיר כליו וספריו ביד אחר וקשה בעיני על דעת התוספות דאמרי דהיכא דכופר בכל מקום שאינו יכול להעיז פטור מן שבועה ונותנין טעם להעזה דכיון שכופר הכל וחבירו יודע אם הכפירה אמת או לאו אם לא היה כן לא היה כופר ומשום האי טעמא פטור למה לא נאמר ג"כ לגבי תובע דחזקה מה שתובע הוא אמת דכיון שחבירו יכול לידע בשקרו חזקה לא היה מעיז פניו לתבוע אם לא היה לו לקבל ממנו ובשלמא לרבינו תם אתי שפיר פטור הנתבע דגזרות הכתוב היא גם לרש"י ז"ל ליכא להקשות דלדעתי משום הכי דחק רש"י לתת טעם לחזקה דהעזה משום שקבל טובה ממנו דהשתא דוקא לגבי לוה איכא למימר כך ולא לגבי תובע אבל לפי' התוספות קשה וי"ל דהוי מגו להוציא ומגו להוציא לא אמרי' ומה שיש להקשות על דברי התוספות דאמרי' כל היכא דכפר לו הכל רמינן שבועה עליה מהא דאמרינן פ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו דאפי' טענו הבן שהיה של אביו אלא שאין לו עדים מהימן לומר לקחתיו במגו שיכול לומר לא היה של אביך מעולם אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע כבר הקשו זה ותירצוהו גם כן התוספות ונמצאת למד מחלוקת דלדברי התוספות כל מודה מקצת הטענה ישבע ולא אמרינן יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל דאין זה מגו דחזקה הוא שלא יעיז לכפור הכל הלכך במקום דליכא למימר שאם יכפור יהא עזות או מודה מקצת הטענה נפטר משבועה במגו דאי בעי כפר הכל והיכי דמי כגון מודה לבנו דמלוה במקצת דפטור במגו דאי בעי כפר הכל ולא היה שם עזות וכן כל כיוצא בזה כמו שכתב שם המרדכי ודוקא שהודה במקצת במידי דאי כפרה הכל היה פטור לאפוקי מודה במקצת בפקדון דודאי חייב דגם אם כפר בכל חייב כמו שכתבנו ולדברי רש"י ז"ל דרמי שבועה על כל כפירות דמצי מעיז לא תמצא לעולם שום מודה מקצת הטענה שיהא פטור דליכא לעולם שום מגו דלדברי מיימוני פרק ב' מהל' שכירות וסמג עשין צ"ה גם הם הסכימו דכופר הכל בפקדון בטענה דשייכה במלוה דהיינו שטוען להד"ם פטור משבועת התורה וכפר בכל בטענה דשייך בפקדון דהיינו שטוען נגנב או נאנס חייב שבועת התורה דהיינו כדברי התוספות ואולם מה שמיימ' מחייב שבועה לנפקד היכא שמודה מעצמו בפקדון במקצת ואינו פוטרו במגו דאי בעי טעין ואומר לא היו דברים מעולם אינו מטעם התוס' דהא דאינו פטור במגו הוי משום דאין כאן מגו אלא מגו דהעזה ומגו דהעזה אינו כלום ולדברי מיימ' וגם סמ"ג היינו טעמא משום דאי פטרינן ליה בהאי מגו נמצא דאמרינן מגו לפטור משבועה ואין אומרי' מגו לפטור משבועה כמו שכתבו מיימו' וסמג שם להדיא והטור ח"מ סי' פז כתב דדעת הרא"ש הוא כדעת מיימ' ובסי' רצ"ו כתב הטור בשם אביו ודאי בעלמא אמרי' שפיר מגו ליפטר משבועה והכא היינו טעמא דלא אמרי' מגו משום דהוי מגו דהעזה דאין אדם מעיז פניו לכפור ולומר להד"ם ומיהו נהי נמי דלא מהמנינן ליה בטענה אחרת בהך מגו אבל אם טען לא הפקדת בידי מאומה ולא השכרתני ולא השאלתני או שאומר אמת השכרתני אבל החזרתי לך נשבע ונפטר אבל אם הפקיד אצלו בשטר נאמן לומר החזרתי לך במגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש"ח ונאנס אם הוא ש"ש ומת מחמת מלאכה אם הוא שואל אבל צריך לישבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ כאילו היה נשבע אם היה טוען נאנסו וכתב מיימ' במה דברים אמורים כשהשומר היה יכול לטעון נאנסו ולא היה צריך להביא ראיה אבל אם היה צריך להביא ראיה על טענתו כגון במקום שעדים מצוין שהוא בענין שא"א שאירעו אונם אם לא שיודע הדבר אינו נאמן לומר החזרתי אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם והיכא שתבעו שני מחטין והודה לו בא' מהן כתב רב האי אפי' אין בשניהם שוה פרוטה חייב וכ"כ מיימ' אפי' היה עשרה מחטין בפרוטה ולא תהא הכפירה פחות מש"פ:

« שלטי הגיבורים על שבועות י״ז ע״ב שלטי הגיבורים על שבועות י״ט ע״ב »